פסק-דין בתיק ת"א 32099-04-10

1.            בכתב התביעה נטען כי לשתי התובעת שהן אם ובתה, נגרם נזק גוף, אגב חיפוש שבוצע בביתם על ידי משטרת ישראל ביום 11.10.07. התובעת 1 היא גרושה, ילידת 1959, והתובעת 2 שהינה רווקה, היא בתה, ילידת 1982. את תביעתן העמידו השתיים על סך של 100,000 ש"ח בגין "כאב וסבל, עוגמת נפש והשפלה טרדה וטרחה" (לכל אחת מחצית הסכום). השתיים מתגוררות בראס אל עמוד.

2.            בתביעה נטען כי בסביבות השעה 12:30, במועד האמור, שבה התובעת 1 לביתה מעבודתה כמזכירה בבי"ס לחינוך מיוחד, אל-אמל, של עיריית ירושלים מוקדם מהרגיל, מאחר ולא חשה בטוב. בעודה בביתה שמעה את בן דודה ושכנה מר אנוואר גול קורא לה ומבקש כי תפתח את הדלת. מחלון ביתה הבחינה התובעת 1 כי עם בן הדוד עומדים גברים נוספים כאשר אחד מהם נושא כלי נשק גדול. התובעת ירדה מביתה ואותם גברים, אשר לפי הנטען טרם הזדהו כשוטרים, הודיעו כי הם מבקשים לערוך חיפוש בביתה. עוד נאמר כי הגם שאין להם צו על שמה של התובעת, הם רשאים לערוך את החיפוש "לפי הצבעה" ואף מבלי לקבל הסכמתה. בעצת עו"ד ידיד של התובעת היא ביקשה בכל זאת לראות צו החתום על שמה וכתובתה, אך זה לא הוצג לה. בעוד היא משוחחת עם עורך-דינה בטלפון, דחפו אותה שניים מהשוטרים ונכנסו אל תוך הבית. נטען כי כשביקשה שיציגו תעודה מזהה, הציג אחד השוטרים תעודה שבה לא היה רשום שמו בבירור והוא סרב לומר לה את שמו. שני השוטרים שדחפו את התובעת 1 אפשרו כניסתם של יתר חברי הכוח לבית לעריכת חיפוש. סך הכול נכנסו כשבעה עד עשרה גברים שאינם לובשי מדים ואשר לא הזדהו ככוח משטרה.

3.            נטען כי החיפוש היה פולשני ובמהלכו הזיזו חברי הכוח חפצים שונים ו"הפכו" את הבית. נאמר לתובעת 1 כי התנגדותה לחיפוש הגבירה את החשד נגדה ובהתאם את רמת הפולשנות של החיפוש. בתום החיפוש לא סידרו השוטרים את הבית ובמהלכו לא נכחה התובעת 1 בכל מקום אליו הגיעו. בסיום החיפוש התבקשה התובעת 1 לחתום על מסמך לפיו החיפוש לא גרם נזק ולא נלקח ממנה דבר. בשל האנדרלמוסיה שהייתה בבית ומשלא נכחה התובעת 1 בכל חדר בו נערך חיפוש (שכן כאמור, זה נערך במקביל ע"י מספר שוטרים), סירבה לחתום. במהלך החיפוש הגיעה מר סעיד גול, אח התובעת 1 לביתה. נטען כי החיפוש המתואר היה טראומתי עבור התובעות, שלא הצליחו להיערך לחג שהתקיים ביום המחרת. כמו כן, נאלצו התובעות לפנות לרופא שהתרשם כי הן זקוקות לתרופות הרגעה. לתובעת נודע כי במהלך אותו יום, לכאורה מכוח אותו צו חיפוש, ערכו השוטרים חיפוש בעוד שלושה-ארבעה בתים של שכנים.

4.            בהגנתה טענה הנתבעת כי החיפוש בבית התובעות התבצע על פי הנהלים - הן מכוח צו חיפוש חוקי והן ע"י שוטרים שהזדהו בפני התובעת ולא נגרמו כל נזקים לתובעת כתוצאה מחיפוש זה. נטען כי השוטרים הגיעו לחיפוש עם צו חתום, המאשר לערוך חיפוש בבניין בו מתגוררת התובעת. בניגוד לטענות התביעה, נטען בהגנה כי בחיפוש נכח שוטר במדים וכי לבקשת התובעת הזדהה השוטר קובי סיני באמצעות תעודתו. התובעת טלפנה לאדם נוסף שטען כי הוא קצין משטרה וביקשה מקצין הבילוש למסור לה את פרטיו על מנת שתוכל למוסרם לקצין איתו שוחחה בטלפון. קצין הבילוש סרב לעשות כן, משיקולים מקצועיים. בפעם זו בלבד סורבה בקשתה של התובעת למסירת פרטים מזהים מצד השוטרים. מיד לאחר שיחת הטלפון הציג קצין הבילוש תעודת מינוי.

5.            התובעת עמדה על סירובה לעריכת החיפוש והשוטרים הבהירו לה כי בסמכותם לעשות זאת אף ללא הסכמה לפי סעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט- 1969. החיפוש נערך כחוק ונכחו בו שני עדים שאינם שוטרים- שכנה של התובעת 1 ובתה, בהתאם לבחירת התובעת 1. הודגש כי לא נעשה שימוש בכוח.

האירוע נבדק במחלקה לחקירות שוטרים, שם נקבע שאין לחקור את התלונה במישור הפלילי. האירוע נבדק גם ע"י לשכת היועץ המשפטי של המשטרה וקצינת תלונות הציבור ואף הוגש ערר על החלטה זו ואף מבדיקות אלה עלה כי התלונה אינה מוצדקת. נטען כי האירוע המתואר נעשה כחוק - הצו היה חוקי וכך אף החיפוש.

בהתייחס לצו החיפוש נטען כי זה הקנה לשוטרים זכות להיכנס לביתו של מוחמד אברהם חמאד לפי הצבעת מקור. צו לפי הצבעה, ניתן במקרים בהם אין אפשרות לזהות את הבית נשוא הצו, מאחר ואין ציונים ברורים על הבתים המפרטים את שמות או כתובות הבתים.

לבסוף נטען כי מכל מקום לא נגרמו כל נזקים בעקבות האירוע, לא הוצגה ראשית ראיה לנזק לרכושן או לנפשן של התובעות.

6.            מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובעת 1 והתובעת 2, בהם חזרו על עקרי הדברים. בתצהיר תובעת 1 נאמר עוד כי לאחר עזיבת הכוח את הדירה פרצו התובעות בבכי.

בתום החיפוש וכאשר לא נמצא דבר בבית, השתהו השוטרים בחדר האוכל והחלו לבצע את עבודתם. השוטרים הזמינו את כל השכנים שגם בביתם נערך חיפוש, לחתום על טפסים שונים והכול בבית התובעות. התובעת 2 הסבירה בתצהירה כי היא מתגוררת עם אמה מאז גירושי הוריה. בזמנים הרלוונטיים לאירוע לא עבדה וביום האירוע ישנה בחדרה והתעוררה לקול המולה וויכוח בין אמה לקבוצת גברים שעמדה על המדרגות המובילות לבית. ביתן של התובעות הוא בית פרטי בן שתי קומות, ללא שכנים מעליו או מתחתיו. תובעת 2 הצהירה כי לאחר החיפוש השאירו השוטרים את הבית באי סדר נורא - הארונות היו פתוחים ותכולתם הייתה שפוכה. בתום החיפוש נותרו השוטרים בדירה על מנת למלא דו"חות חיפוש ולמסור אותם לאנשים שגם בבתיהם נערך חיפוש קודם לכן. התובעת 2 הצהירה כי היא ראתה שאחד השוטרים דחף את אמה והפילה על המדרגות, בדרכו לתוך הדירה יוער כי תובעת 1 בעצמה לא טענה בתצהירה כי נפלה. השוטרים התפזרו בדירה בארבע קבוצות- לקומה למעלה, לקומת חדר השינה של התובעת 2, לגג ולחדר המדרגות. עוד הצהירה כי הייתה בבגדי שינה ולא היה לה נעים להיחשף בהם לעיני השוטרים והשכנים שמילאו את הבית. לבסוף נאמר כי התובעות הינן שומרות חוק ולא קשורות בשום מעורבות פלילית שתצדיק יחס שכזה אליהן. לתצהירים צורפו עוד מסמכים אשר אליהם אדרש להלן, במידת הצורך.

7.            בסמוך למועד שנקבע לשמיעת הראיות הוסיפו וביקשו התובעות לזמן את העד אנואר אל ג'ול אשר לא הוקדם תצהיר מטעמו (כאשר נמסר כי הדבר לא התאפשר מחמת שהותו בחו"ל לפרקי זמן ארוכים). באשר לעדותו, ר' להלן.

8.            מטעם ההגנה הוגש תצהירו של פקד יצחק מזן, המשרת כיום כקצין פיקוח ובקרה מיוחד במוקד הכללות במטה הארצי של משטרת ישראל. במועדים הרלוונטיים שרת העד כקצין בילוש ביחידת מרחב דוד במשטרת ישראל. בהתאם לתצהירו הוא הגיע אל בית התובעות, ביום 11.10.07 עם צוות בילוש, בליווי צוות מג"ב. החיפוש נערך בין השעות 12:30- 15:50 במטרה למצוא רכוש גנוב. צוות החיפוש הגיע לבית כשהוא מצויד בצו חיפוש חתום ע"י שופט והמאשר לערוך חיפוש "על פי הצבעה". החיפוש נערך כדין. צו מסוג זה ניתן כשאין דרך טובה יותר לזהות את הבית נשוא הצו. הדבר נפוץ בצווים הנוגעים לבתים במזרח ירושלים, בהם אין כתובות ומספרי בית מדויקים כמו במערב העיר. החיפוש בבית התובעות היה האחרון מבין כל הבתים עליהם הצביע המקור ואשר בהם נערך החיפוש בהסכמה. הוצהר כי הגם שצוות הבילוש היה לבוש בבגדים אזרחיים, הרי שכל צוות המג"ב היה במדים. העד הסביר כי צוות בילוש מעצם מהותו אינו אמור להיות מזוהה במדים. העד חזר על האמור בכתב ההגנה ואף הצהיר כי הוא זה שסרב למסור פרטיו בזמן שהתובעת דיברה בטלפון עם קצין. הסירוב נבע מכך שלא יכול היה לזהות עם מי בדיוק דיברה התובעת 1 וגם על מנת שלא לגרום קושי לאותו קצין. התערבות של קצין משטרה, בחקירה שאינה בסמכותו, יכולה לעלות כדי עבירת שיבוש הליכי חקירה. עם זאת, בתום שיחת הטלפון מסר העד את פרטיו והציג תעודת מינוי. אמנם שמו הפרטי של העד נמחק מהתעודה אך שאר הפרטים נותרו. בשלב מאוחר יותר אף הציג תעודת זהות.

9.            העד הצהיר כי במהלך כל החיפוש עמד לצד התובעת 1 וניסה להרגיעה. התובעת 1 אף אמרה לו שהיא שומרת חוק ואף סייעה בעבר למשטרה וזכתה להתנכלויות מסביבתה בשל כך. העד אמר לה שדווקא החיפוש יוכל להועיל לה בהיבט זה ומכל מקום ציין כי הוא מבין את תחושותיה אך עליו לבצע את עבודתו. בשלב מסוים אף צחקו השניים והתובעת סיפרה לעד על עבודתה והציעה לו לשתות וזה סרב מטעמים שבאתיקה. בסיום החיפוש חתמה התובעת 2 על האישור שלא נגרם כל נזק לבית ואכן לא נגרם כל נזק לרכוש או לתובעות. בתום החיפוש ערך אחד השוטרים את דו"ח החיפוש בו מצויים גם כל פרטי כוח החיפוש, כפי שהובטח לתובעת.

דגשים מחקירות העדים:

10.        ביום 21.6.12 נחקרו העדים והצדדים סיכמו טענותיהם בקצרה. מעדות אנואר אל ג'ול עלה כי השוטרים הגיעו לדירתו בתחילה. אף שאמר כי הנ"ל לא היו עם מדים, עלה מעדותו כי הוא קיבל את דבריהם שהם יחידת בילוש וכי יש בידיהם צו חיפוש, אף ללא שאלו הוצגו. הוא הסביר כי ביסוד הדבר עמדה העובדה שהיו חגורים עם נשק ולאחד היה גם נשק ארוך. עוד ציין כי אמר לשוטרים שהוא מסכים לחיפוש מאחר והוא פועל בהתאם לחוק ומאחר ואין לו ממה לחשוש. בשונה מהתובעות, הוא נעתר לבקשה לבצע חיפוש בדירתו ואכן נערך חיפוש זריז. רק בשלב מאוחר יותר כאשר ביקש לראות הצו, נאמר לו כי החיפוש הוא ביחס לרכוש גנוב. לאחר ביתו חיפשו גם בדירה נוספת שלו המושכרת לאחר ובהמשך ביקשו שיתלווה אליהם לבית התובעות, כדי לבצע שם חיפוש בהעדר נוכחות. הוא התנגד לכך וביקש להתקשר לבעלת הבית ובעודו מלווה השוטרים שוחח עם התובעת 1, אשר עלה כי היא נמצאת בבית. בהמשך תיאר עד זה את שארע בבית התובעות. עלה כי הוא לא נכח בחיפוש בדירת התובעת 1 שנמצאת בקצה המדרגות שכן לאחר שהתובעת 2 התעוררה, פתחה את דלת דירתה והחלו לחפש אצלה - הוא נילווה אליה משום שחש שהיא מפוחדת.

11.        אף שאמר כי השוטרים אמרו שלא מעניין אותם שהתובעת 1 מבקשת לשוחח עם עורך דין, עלה מחלק אחר של עדותו כי למעשה זו שוחחה והתייעצה עם עורך דין, במהלך האירוע (האמור עולה גם מעדות התובעת בעצמה. באשר לעדות העד, ר' עמ' 4 ש' 7-6 ומנגד ש'     30-29). העד אמר כי השוטרים התחלקו לקבוצות שחיפשו בחלקים נפרדים של המבנה. הוא אישר שראה את אחד מהשוטרים מציג לתובעת 1 כרטיס מזהה (ר' עמ' 5 ש' 10). בהתאם לדבריו, הצגת התעודה הייתה "ממש בכניסה, בהתחלה" (ר' עמ' 6 ש' 19). העד טען כי החיפוש עצמו, מסוף הויכוח ועד להתחלת מילוי הטפסים, ארך כשעה שעה וחצי. לטענתו, בדירתו נערך לעומת זאת חיפוש של כעשר דקות, אף שדירת התובעת 2 קטנה יותר.

עלה כי בסמוך לאחר הכניסה לבית הוא אמר לתובעת 1 מי הם האנשים ומה הם מבקשים לעשות וכן ציין שביצעו אצלו חיפוש והיו בסדר. עלה מהעדות כי למעשה לא נגרם נזק ממשי מהחיפוש לא בבית העד ולא בבית התובעות (ר' עמ' 7 החל מש' 24).

12.        התובעת 1 בעדותה טענה באופן תמוה שקרוב משפחתה לא סיפר לה שחיפשו אצלו קודם לכן. עם זאת, לא חלקה על כך שראתה נשק ארוך אצל אחד מהשוטרים וכן נאלצה להודות כי ידעה אכן שמדובר בשוטרים, שכן הסבירו המבוקש. לשאלתה, הסביר אחד השוטרים הדובר ערבית כי החיפוש נדרש בקשר לתמונות זרות. שוטר אחר הוסיף בעברית כי מדובר ברכוש גנוב. עלה כי התובעת בדקה הצו ובמקביל אף התייעצה עם עורך דין. כאשר הויכוח עימה התארך (כחצי שעה, ר' עמ' 9 ש' 2) נהיו השוטרים קצרי רוח ואז דחפו אותה, אגב עליה במדרגות, כדי להתחיל החיפוש. התובעת הודתה כי אף שבתחילה היה קושי בזיהוי, לאחר מכן, אחד השוטרים הציג לה כרטיס בידו, גם אם במרחק מה (ר' עמ' 9 ש' 9). כאשר איציק הציג את התעודה שלו, לא היה ניתן לקרוא את שמו והוא לא הסכים לתת לה השם בזמן ששוחחה בטלפון. התובעת 1 לא נתנה הסבר מספק לשאלה מדוע בתצהיר שלה לא כתבה שנפלה אלא רק שדחפו אותה וכן לא הצליחה להסביר מדוע בתעודת הרופא כתוב שלא ציינה נפילה. התרשמותי מעדות התובעת 1 הייתה כי זו הייתה היסטרית במהלך האירוע וגם כאשר היה ברור שחיפוש ייערך, ניסתה בכוח למנוע מהשוטרים כניסה והקשתה על מלאכת החיפוש (ר' עמ' 10 ש' 15-14). היא העלתה תלונות על כך שמילאו בתוך ביתה את דוחות החיפוש הנוגעים לבתים האחרים ואף החתימו את אותם שכנים על הדוחות בתוך דירתה. עם זאת, עלה כי היא מצידה לא טרחה לבקש מהשוטרים, בשעת מעשה, לעשות זאת בבתי האחרים. כן עלה כי אותם שכנים הגיעו למקום, ככל הנראה, בעקבות הויכוח שהתעורר בביתה. עוד עלה כי לא הייתה מניעה שהתובעת 1 תצפה בכל חלק של החיפוש בביתה, מעבר להיותה היסטרית ובחירתה להמשיך בויכוח עם איציק. עדה זו אמרה כי השוטרים נכנסו ב- 12:45 וסיימו ב- 13:30 כאשר הויכוח היה בערך חצי שעה (ר' עמ' 12 ש' 22). עלה כי תובעת 2 ביקשה מיידית לסדר הבית אך התובעת 1 היא שאמרה לה שלא תעשה כן לנוכח רצונה לתעד הבית (ר' עמ' 13 ש' 14-12).

13.        מעדות התובעת 2 עלה כי למעשה היא לא הביעה התנגדות דומה והחיפוש ביחידתה היה למעשה במעין הסכמה. עלה כי בפועל לא הפכו מגירות על פניהן, לא ביחידתה ולא ביחידה של האם. החיפוש היה בתוך המגירות ובתוך ארונות, תוך יצירת בלאגן בתוך הארון עצמו. עלה עוד כי בחלק מהתמונות, בהן נחזות שקיות, מדובר בשקיות שהיו עם בגדים בתוך הבית, עוד עובר לאירוע וללא קשר אליו (ר' עדות התובעת 1 בעמ' 13 ש' 10 ). בשונה מאמה היא לא סירבה לחתום על דוח החיפוש. נאמר לה שהחתימה מאשרת שלא פגעו בכלום וכך אכן היה (ר' עמ' 15 ש' 13). היא טענה כי החיפוש עצמו נערך כ- 40 דקות. לא עלה כי היא ביקשה להחליף בגדים וממילא לא עלה כי סירבו לבקשה ממין זה.